בקשתו של אסיר

אבא, המסע הזה היה כה ארוך, והדרך עוד חייבת להילך. כן, הראית לי כל כך הרבה, כל כך הרבה דברים חדשים.

אתה לוחש לי, "אל תביט אחורה," ואני עושה כמיטב יכולתי לציית. אתה יודע את כל מחשבותיי. אף על פי שאני נע קדימה לפי ציוויך, אתה יודע שיש לי שאלות אליך. אלה שאלות בשכלי (בלבי) ובנפשי (מהות ההכרה). אשאל אותן פעם אחת זו, ולא שוב אם תיתן לי אומץ לשאול רק פעם אחת, ואז אמשיך קדימה כפי שתאמר.

אני תוהה אם אמור להיות לי שמחה שאין לתאר בעודי כלוא ורחוק ממשפחתי וחבריי. האם אפשר שתהיה לי שמחה כזו בנפשי ואהיה רחוק מהמשפחה שאני אוהב כה עמוקות? האם יכול אדם לאהוב את משפחתו יותר מדי? האם זו מתנה שתהיה לי שמחה שאין לתאר בעודי אסור, או שיש להרוויח אותה באמצעות הלל והודיה מתמידים?

מה לגבי אלה שאני חייב להם אבא? האוכל להאמין שיש לך בראש את טובתם ותראה לי את דרך התיקון? למי אני חייב אבא? מה עליי לעשות כדי לתקן?

מה אהיה אבא? מה אעשה כדי לפרנס את משפחתי, כדי להרגיש כמו איש? מה רצונך לפרנסתי?

מה עם אלה שבגדו בי אבא? אסלח ואשכח, או אסלח ואמצא חברים חדשים?

חשבתי על הדברים האלה אבא. למדתי מספיק כדי לדעת שאוכל למסור לך הכול ולבטוח שתנחה אותי. כפי שאתה יודע, שים דברים אלה על נייר, שאלות אלה, היה כדי שאוכל להמשיך קדימה ולתרגל אמונה חדשה זו. זוהי אמונה הבוטחת שאוכל למסור לך את כל תקוותיי, כל חלומותיי, וכל דאגותיי, ושלא תשכח ששאלתי אותך מה לעשות.

עבור כל שאלה, אני זקוק לתשובתך ואעשה כפי שתאמר. אני יודע שאם תבקש זאת ממני, תספק את הדרך להשיג זאת.

אינני רוצה להביט אחורה עוד אבא. היום, אני בוחר להמשיך קדימה ולבטוח בתשובותיך. אני משתוקק לשלום מכל צד אבא, זוהי בקשתי.

אל תדאגו לדבר; אלא בכול, בתפילה ובתחנון, בהודיה, תיוודע בקשתכם לאל שדי, ושלום האביר, העולה על כל בינה, ישמור על לבכם (שכלכם) ונפשכם בישוע המשיח. (האיגרת אל הפיליפים 4:6-7)