אף שאני מפקפק, בכל זאת אאמין

כל מסתורי החיים ניתנים לסיכום ברעיון אחד—אמונה! האם אנו באמת מאמינים לבוראנו? האם אנו באמת לוקחים אותו במילתו? האם עברנו את המעבר מדעת שכלית לאמונה, לדברים שמעבר להבנתנו? במילים אחרות, האם עברנו מאמונה אפשרית לפעולה מדויקת?

אם היינו באמת מאמינים לבורא, אם היינו באמת לוקחים אותו במילתו, לעולם לא היינו יראים, לעולם לא מאבדים שמחה, ולעולם לא מפקפקים.

הכרתי אתכם שנים, אחיי ואחיותיי. דרך האדם בכם. כן, אתם אומרים לי שאתם מאמינים, אך אינני מאמין לכם. אינני יכול עוד. אמונתכם לא איפשרה לכם לעבור; היא לא הפכה לאמונה במעשה. אינני יכול עוד לחיות עם אמונה כזו; עליי להאמין יותר מזה.

שכלי ממוקד במחשבה אחת בלבד. "האם ישוע אי־פעם דאג על משהו? האם אי־פעם פיקפק בטוב המוחלט של האב?" לא! לא! לא היא התשובה; ופירוש הדבר שבגן, כאשר אולי היה מתפתה לפקפק, הוא נלחם בזה לפני שהספק יכול היה להתגלות.

גם אני חייב לצעוד, לא, ממש לקפוץ אל המקום הזה, והכרה בספקי תחילה היא הדרך היחידה להגיע לשם. אני יודע בראשי שדרכיו הן הדרכים היחידות לחיים אליהם אני קרוא; עכשיו עליי לתת פעולה לאמונתי.

אנא הולד אמונה אמיתית בי, אבי. אני רוצה אמונה בצורתה הטהורה ביותר, אמונה הפועלת. רק אתה יכול להראות לי שכל מה שאתה אומר הוא אמת. הראה לי שהכל אמת, אבא. הראה לי מה תעשה עבור מי שבאמת רוצה להאמין, מי שרוצה לראות את אמונתו מתגלה.