מבט עברי על התפילה

תורת משה, חמשת הספרים הראשונים של הכתובים, מכילה את מלוא מצוות יהוה. בה, מזוהה המושג שהכרנו כתפילה: "תפילה." שורש המילה תפילה משמעו: לשפוט, להבחין, להבהיר, או להחליט. הכוונה היא להעלות רצון להחזיק את עצמו אחראי, לערוך הערכה עצמית כנה.

מערכת האמונה במשיח העתיד לבוא הצדיקה את הרצון "לשפוט את עצמו" לפי חוקי יהוה. זו הייתה דרישה מצעירים המגיעים לגיל בגרות להיות אחראים לתורה ובכך לבורא, מכאן בר המצווה. בר מצווה מעביר את הרעיון של הפיכה ל"בן הברית," או ממש כפשוטו, "בן מעשים טובים."

על המאמין המודרני לשים לב לפרספקטיבה הזאת, שכן אנו חיים בעידן המשיח שכבר בא. בזכות מותו ותקומתו, נגלו לנו עוד חוכמה, עוד תובנות, עוד התגלות, ועוד הבטחות. כתוצאה מכך, עלינו לשבות כל מחשבה לציית למשיח (השנייה אל הקורינתים 10:5). הדרך היחידה שזה יכול לקרות היא דרך השלכת העצמי (העברים 12:4).

התפילה ניתנה כדי לעזור לך להשיג את אורח החיים של לוקס 22:42; "לא רצוני, כי אם רצונך ייעשה." כשאתה חי כך, כל הבטחותיו הן "כן" ו"אמן!" (השנייה אל הקורינתים 1:20).

מאמינים רבים כיום מבזבזים זמן רב מדי בתפילה על דברים שכבר ניתנו, במקום לראות בתפילה כלי לשפוט את עצמם מנקודת מבטו של הבורא. שקול את המבט העברי על התפילה והתפלל על מה שיהוה היה רוצה עבור חיי תפילתך. מעל הכול, הנח בצד בקשות שנעשות מתוך פחד, כמו גם אלה המראות שמאבקך נגד החטא נמשך רק משום שאתה מסרב למסור את "עצמך."

במאבקכם נגד החטא, עדיין לא עמדתם עד שפיכת דמכם. (העברים 12:4)