צלילים אלה של שבוי

הקשיבו לזעקות, כל אנשי הארץ. הקשיבו לצלילים; האם תוכלו לשמוע אותם? יום מר מגיע למי שאינו יכול לשמוע. קריאתו היא שופר, אך אלה תופי מלחמה, זעקת קרב להמונים. בחרו באיזה צד אתם. הקרב האחרון של האדם מתקרב, קרב שלא ייחרץ ברובים ותחמושת. האם אתה יכול לשמוע את צלילי הארץ? אוי למי שאינו מקשיב.

באופן אישי, אני שומע את בתי בוכה לאמה, ובכל זאת אני יכול לשמוע רק דרך הטלפון. בשכלי אני מרים אותה ומנדנד אותה. היא לא יכולה שלא לצחוק עכשיו שאני מחזיק אותה. אני שומע את צחוק בני ברקע. קולו עמוק יותר מבעבר, יותר בס מחליל; הוא בני הבכור, האיש הקטן שלי.

אני אוחז בו חזק מאוד; שכלי מחזיק אותו. ליבי מביט בכולם; המילים פשוט יוצאות. "בבקשה אל תגדל בלעדיי." קולה נעשה רך יותר, אני יודע מה זה אומר. היא רוצה להיות חזקה, אך היא זקוקה לי. לא, אינני שם, אך אני כורע לצידה, מנגב את דמעותיה באצבעותיי.

צלילי משפחתי כה מתוקים לי; עבר זמן רב מאז שמעתי אותם. כולם יחד, כל אחד מהם משמיע צליל משלו. אלה הצלילים היפים ביותר שמישהו יכול לשמוע. אני יכול להמשיך לנצח על הצלילים שאני שומע, שכן אפילו בכיים הוא מוזיקה מתוקה. להבה בוערת בי לשמוע אותם, צלילי ליבי. האם אתה יכול לשמוע אותם?

כל זה קורה בעוד קול אחר קורא. זהו הקול האומר, "אפשר לקבל אותם?" כמו הרוח הלוחשת בליל קיץ קריר, קול הרוח ממשיך. "אלא אם אבוא ראשון, התשוקה להכיר אותי, התשוקה הגורמת לעצמותיך לכאוב; היא לעולם לא תמומש. עליי להיות הכול שלך. שום דבר לא יכול להחליף אותי."

הקול הזה מביא צלילים חדשים. הוא מביא צלילים של נפשי בעודה צועקת, "אבא, אני לא יודע איך לעשות זאת." האם תרים איתי צליל, בעודי מתחנן לרחמיו?

אמור, "שלך הדרך; הוביל אותנו אליה. כי איך יכולנו שלא לתת לך את מה שתמיד היה שלך. סלח לנו יהוה, ובכל זאת החזק אותנו בכך. העובדה שאנחנו כאן, מתרפקים בזרועותיך, נותנת לך רשות להתקדם. אנחנו ילדיך; אנחנו יודעים שעלינו לעשות זאת. שיר לנו בעוד מלאכתך נעשית. שיר לנו, את קולך המתוק, המתוק. שיר, אבא, שיר."

"האוהב אב או אם יותר ממני, אינו ראוי לי, והאוהב בן או בת יותר ממני, אינו ראוי לי." (מתי 10:37)