להתמודד עם הזעם

זה מתחיל בשאלה. האם ידעת שהדרך אל השלמות (שכל המשיח) חושפת טינה כלפי יהוה? עבור חלקם, הטינה גלויה; עבור אחרים, היא מוסתרת במקומות הנסתרים של הלב. עבור כולם, כדי להגיע אל הקריאה הנשגבה, האם יש להתמודד עם טינה זו?

זה מתחיל בהכרה שללא המשיח לבך נותר בוגדני מכול, ורע עד מאוד; ושאין לך אפילו סיכוי להכיר בכך בלעדיו (ירמיהו 17:9). כל מחשבותיך, כל ”עצמך“, יכולות לעולם רק להפיק שחיתות מוחלטת. אפילו מה שאתה חושב לצדק אינו נקי יותר מסמרטוטים מטונפים בלעדיו (ישעיהו 64:6). תוכל להעריך זאת טוב יותר כאשר תשקול שכדי להיחשב מושלם, אפילו ישוע נאלץ להכיר: ”מעצמי, לא אוכל לעשות דבר.“ (יוחנן 5:30)

המקבילה למילים אלה עבורך, אהובי, תהיה: ”כי אני יודע שבי (כלומר בבשרי) לא שוכן שום דבר טוב; אבוי לי אדם אומלל שאני! מי יצילני מגוף [כלל המחשבות] המוות הזה?“ (הרומים 7:18; 24)

קבלת המציאות הזו יוצרת חוויית עמק עמוקה במצפונך: ”אם במיטבי, כל שאני יכול להפיק מעצמי הוא גוף מוות, מחשבות איומות ומושחתות, אזי רק יהוה יכול לשחרר אותי משחיתות זו.“ מי יצילני מגוף המוות הזה? אני מודה לשדי - באמצעות ישוע המשיח אדוננו! (הרומים 7:24-25)

כל מה שכלול במחשבה הזו: ”אבוי לי אדם אומלל שאני!“ נתמך בכלל הכתובים, ובכל זאת, בנקודה מסוימת בעמק, מחשבה זו תוליד בך זעם שמעולם לא ידעת שקיים, ואכזריות זו כלפי שדי עצמו.

מ”אנא, אבי, אל תן שרצוני ייעשה. אנא, אל תן לי אפילו לנסות לחשוב בעצמי“, אל ”מדוע אתה עדיין נותן למחשבותיי להיכנס, אבי? מדוע מצפוני עדיין מודע למחשבות המתריסות נגד כל מה שאתה אומר שהוא אמת?“ כמיהתך הגדולה ביותר תהפוך לצורך לא לחשוב בעצמך, ולעולם לא לרצות שרצונך האישי אפילו ייכנס למשוואה. ובכל זאת, הוא נכנס!

”מי יצילני מגוף המוות הזה?“ ”כי אני יודע שבי (כלומר בבשרי) לא שוכן שום דבר טוב; אני יודע שמעצמי אני יכול להפיק רק רשעות, ואני מתחרט על כל מה שאני, ובכל זאת אתה עדיין משאיר את המלחמה הזו בתוך שכלי. אתה עדיין נותן לרשעה הזו לנצח בי, ורגשותיי מושחתים על ידה. מדוע? מדוע אתה משאיר אותי כך? מדוע אתה אכזרי אליי?“

אלה הן המחשבות הזועמות שעליך להתמודד עמן בדרך אל השלמות. עליך להגיע למקום שבו אתה מבין שתזמונו בתחייתך האישית (השכל המושע) נתון בשליטתו במידה שווה לגאולתך עצמה. ה”מדוע“ הזה נתון בשליטתו הריבונית ויתגלה בתזמונו המושלם.

זה לא נועד לענות על ה”מדוע“ עבורך, אהובי, אלא לעורר אותך להחזיק מעמד. אנו יכולים להזדהות, ואנו מחזיקים מעמד יחד איתך.

הנה ההגות שלך: ”נתקעתי לצלב [כי זה היה ונשאר הכרחי] עם המשיח ואיני חי עוד, אלא המשיח חי בי. החיים שאני חי כעת בגוף, אני חי באמונה בבן העליון, אשר אהב אותי ונתן את עצמו בעדי.“ (הגלטים 2:20)