אבוד

זה מביא בסופו של דבר את השמחה הטהורה ביותר כאשר אתה משחרר זאת לחלוטין. משחרר מה? כל מה שתומך באמונתך שיש בך משהו טוב כלשהו בכלל. ועל הדרך הצרה הזו, שבה אתה עומד פנים אל פנים מול האמת, תיתקל בפרדיגמה מפכחת. ״אם היית מושאר לתחבולותיך שלך, היית אבוד.״

ההערכה המלאה ביותר של מה שהישועה מציעה (התהליך המתמשך של שכלך הנושע) קשורה ישירות להכרתך במה אתה נושע ממנו. ״באדם כזה אתפאר, אך בעצמי לא אתפאר, אלא בחולשותיי.״ (השנייה אל הקורינתים 12:5) התפאר בו כי החולשה היא הטוב ביותר שאתה יכול להתפאר בו. הטוב ביותר שאתה יכול להביא אל השולחן הוא זה; ״אוי לי!״ צעקתי. ״נדמיתי! כי איש טמא שפתיים אנוכי, ובתוך עם טמא שפתיים אנוכי יושב, כי את המלך יהוה צבאות ראו עיניי.״ (ישעיהו 6:5)

ואם אתה עניו תזכור עד כמה מרושע היה כל היבט של מצפונך ללא רוח יהוה. כל טיפוס מהבור שבו היית הוא רק בזכות חסדו. כי בחסד נושעתם, על ידי אמונה - וזה לא מכם, זו מתנת יהוה. (האיגרת אל האפסים 2:8)

כמה מכם נגאלו מן הקבר בחסדו רק כדי להתחיל להאמין ברעיון האבסורדי שאיכשהו הפכתם ל״טובים״ בגללו. האם אתם כה טיפשים? אחרי שהתחלתם באמצעות הרוח, האם אתם כעת מנסים לסיים באמצעות הבשר? האם חוויתם כל כך הרבה לשווא - אם זה באמת היה לשווא? (האיגרת אל הגלטים 3:3-4) האם הפכתם שיפוטיים, יהירים, צדקנים עצמית, בטוחים בעצמכם, במקום אבלים, נואשים, ענווים ומפוכחים?

קרבו אל השדי והוא יקרב אליכם. רחצו ידיכם, חוטאים, וטהרו לבבכם, פסחים על שתי הסעיפים. (איגרת יעקב 4:8) אולי תעז לשאול את יהוה; ״עד כמה אני מרושע בלעדיך?״

כשיש לך התגלות של עוצמת הרוע של תשוקת ״העצמי״ האישית שלך, גם אתה תיבהל מהחלופה של להישאר לתחבולותיך שלך. שכלו של מי שיודע זאת תמיד אבל, נואש, עניו ומפוכח.

וכשאנו נושאים את סימנו, אנו מודים שיראת הכבוד מגורלנו בלעדיו תשמור את עינינו נעוצות בישוע, מחולל אמונתנו ומשלימה (העברים 12:2). ״ידעתי כי כל אשר יעשה יהוה יהיה לעולם; אין להוסיף עליו ואין לגרוע ממנו, ויהוה עשה כדי שייראו מלפניו. מה שהיה כבר הווה, ואשר להיות כבר היה, ויהוה יבקש את הנרדף.״ (קהלת 3:14-15)