בכיי

כששמע זאת, ישוע אמר, "מחלה זו לא תסתיים במוות. לא, היא לכבוד שדי כדי שבנו יתפאר בה." (יוחנן 11:4) "ידידנו לעזר נרדם, אך אני הולך להעירו." (יוחנן 11:11) ואז אמר להם בפירוש, "לעזר מת, ובעדכם אני שמח שלא הייתי שם, כדי שתאמינו. אך הבה נלך אליו." (יוחנן 11:14-15) ישוע אמר לה, "אחיך יקום שוב." (יוחנן 11:23)

כשראה ישוע אותה בוכה, ואת היהודים שבאו איתה בוכים גם הם, נזדעזע ברוחו ונרגש. "היכן שמתם אותו?" שאל. "בוא וראה, אדוני," ענו. ישוע בכה. אז אמרו היהודים, "ראו כמה אהב אותו!" (יוחנן 11:33-36)

מדוע אתה חושב שנזדעזעתי ברוחי ונרגשתי? האם דבריי נותנים לך רושם שספקתי שלעזר יקום? כמובן שלא! אם כן, מדוע בכיתי? מדוע נרגשתי? מדוע נזדעזעתי? זה היה בגלל חוסר אמונתך! מדוע נדרשות הקמת מתים, בקיעת ים, ריפוי נכים, ועוד הרבה יותר כדי שתאמין? מדוע תמיד חייב להיות נס? האם ייעודך הנצחי אינו מספיק, גם אם זה כל מה שהיה לי בעדך?

אמונתך היא מתנה ובכל זאת אתה עדיין בוחר לפקפק. מדוע אני בוכה? אני בוכה על מוחך המפקפק. אני בוכה על דרכיך קשות העורף. אני בוכה בעדך, לא אתך!

כשגללו את האבן, הרמתי את עיניי ואמרתי, "אבי, אני מודה לך ששמעת אותי. ידעתי שאתה תמיד שומע אותי, אך אמרתי זאת למען העם העומד כאן, כדי שיאמינו כי אתה שלחתני." (יוחנן 11:41-42) היום, אתה זה "העומד כאן" ואני עדיין בוכה!

אז אמרתי, "לעזר, צא החוצה!" (פס' 43) "התירו את בגדי הקבורה והניחו לו ללכת." (פס' 44) היום אני אומר לך, "צא החוצה והסר את בגדי הקבורה הכובלים את מוחך. האמן באבי. האמן שהוא שלחני. נגב את דמעותיי."