הסולח

"לך [יהוה], לך לבדך, חטאתי, והרע הזה עשיתי בעיניך— למען תצדק בדברך, תזכה בשפטך." (תהלים 51:4)

עומק ההבנה של זאת עמוק כל כך עד שרק נואף, רוצח, שקרן, זומם וגנב יכלו לקבל, להאמין ולהפיץ אותה, כלומר, מי שסבל בעד חטאו (התחרט באמת), ולאחר מכן חווה את סליחתו של יהוה.

נדרשת בגרות רוחנית כדי להבין את המילים, "ליהוה בלבד," בגרות רוחנית שנרכשת בעמק ההשפלה, המקום שבו האני הולך למות. (ראה הושע 2:14-15 בהרהור #254.)

ומה אנו לומדים מדבריו של דוד? כאשר אדם חוטא כושל כלפי אחר, זהו חטא כלפי יהוה. דוד לא ביקש סליחה מאלה שפגע בהם; הוא פנה אל היחיד שאפשר לחטוא כלפיו, הקדוש. כל תהלים נ"א מדבר על תשובתו הכנה של דוד על רצח אוריה וגזל טוהרתה של בת־שבע (שמואל ב 11). ואולם, אף שפגע באחר, ליהוה בלבד היה חייב.

הכרה בכך שאתה אחראי לרצח בנו (לך לבדך חטאתי) תשמור אותך תמיד מודע למחיר ששילם (המקום שבו האני הולך למות), ולכן למי חב החוב (תשובה).

וכאשר אתה בא לידי הכרה במציאות זו, תבנית יפה נוספת מתגלה. בתוך גילוי עמוק זה נולד גילוי תאום; "אם אני חוטא כלפי יהוה בלבד, וחטאי נוכח תמיד למעט רוחו בי, אם כן מי בי הוא זה שבאמת סולח לאחרים?" ולשאלה זו תמצא שוב שהתשובה היא יהוה בלבד. כלפי יהוה בלבד אתה חוטא ויהוה בלבד הוא הסולח! ומכיוון שאהבת אל שדי נשפכה בלבנו [מוחנו] על ידי רוח הקודש שניתנה לנו (האיגרת אל הרומים 5:5), עכשיו אתה יכול לסלוח לאחרים ברוחו שבתוכך.

כשאתה מיישם גילוי על־טבעי זה על כל הנסיבות, אתה הופך לכלי שבאמצעותו אחרים יכולים להבין את אותו הדבר. בפעם הבאה שמישהו יבקש את סליחתך, אולי תוכל לומר, "אם יהוה סולח לך, זה כל מה שחשוב."