הצד השני

אדם — אדום — שפיכות דם — האני — נסמק — מתבייש... בהקשר המקראי, אלה שמות נרדפים. כולם נובעים מאדם ש"בחר" לאכול מהעץ הלא נכון, ולכן הם גם נרדפים לכל מי שבא אחריו, כולם למעט אחד.

הכרחי שתבין למה הכוונה כאשר אתה קורא על קרבנות דם. היסוד המרכזי של הקרבן הוא תמיד שפיכות הדם, וכעת אנו יודעים שזה אומר לא פחות משפיכת הבושה. הבושה נגרמת מתשוקתך העזה והבשרית לפעול כאילו יש לך אפשרות לבחור במקום לציית.

"האדם הראשון אדם היה לנפש חיה." אדם האחרון היה לרוח מחיה. (הקורינתים א 15:45) אדם הראשון בחר באני; אדם האחרון היה הקרבן המושלם כי בחר לשפוך את האני שלו (הדם) כדי לתת חיים (תחיית הרוח) לאלה שהאב יבחר לסלוח להם.

מוטב לך לתרגל במודע את הזיהוי של המילים לעיל כנרדפות לאדם בכל פעם שאתה קורא את הכתובים. כשאתה קורא על דם, חשוב "בושה או אני." כשאתה שוקל את האדומי, חשוב על האני של האדם.

אהובי, הכול עוסק בהתקדמות ברמת תודעתך מהשכל הנפול אל שכל המשיח. שינוי זה דורש "חידוש שכלך" מתמיד (הרומים 12:2), ובסופו של דבר הסרת מחשבותיך האישיות, שכן הן מפנות מקום לציות קפדני לגזרותיו ומצוותיו של יהוה (חוקי שכל/תבניות שכל).

ישוע ידע את ייעודו; היה עליו לבטל את רצונו שלו. "אבי, אם רצונך הוא, הסר את הכוס הזו ממני; אף על פי כן, לא רצוני אלא רצונך יֵעשה." (לוקס 22:42) הוא ידע שיביא בושה תמיד על אביו, ובסופו של דבר על עצמו, אילו בחר בדרכו שלו, אילו חיפש את כבודו שלו. "תורתי אינה שלי, אלא של מי ששלחני. אם מישהו חפץ לעשות את רצונו, יֵדע לגבי התורה, אם היא משדי או אם אני מדבר מסמכות עצמי. מי שמדבר מעצמו מחפש את כבודו שלו; אך מי שמחפש את כבוד מי ששלחו, זה אמיתי, ואין בו עוולה." (יוחנן 7:16-18)

זה פשוט למדי; בצד אחד אתה בוחר באני, בצד השני אתה בוחר בשפיכת האני! האין זו התבנית, "אף על פי כן לא רצוני," שעליה עליך לבסס את חייך שלך? זכור, נקנית במחיר גדול ואינך עוד בעל עצמך! (הקורינתים א 6:19-20) "ולפי התורה כמעט הכול מיטהר בדם, ובלי שפיכות דם [אני] אין סליחה." (העברים 9:22)