לחם לבדו?

לא ילדי, "לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי האביר." (מתי 4:4)

עבור אלה שזוּמרו בצרה רבה, לאמירה כזו יש משמעות חדשה. כאשר אתה נשפך כמו נסך, כאשר עוצמתך שלך כבר לא תספיק, עליך להיאחז בדבר החיים, למען תוכל לשמוח ביום המשיח (פיליפים 2:16-17).

לחם לבדו? פרנסה זמנית המספקת כל צורך? העוצמה הזו שהורגלת להישען עליה, ה"לחם" כביכול, גורמת לך להיתלות בחוט השערה. האחיזה החזקה בביטחון המדומה הזה, כמו ילד האוחז בשמיכתו לביטחון ולהיכרות, תמנע ממך לקבל אי־פעם את מלוא נחלתך. כל עוד היורש קטן, אין הוא נבדל מעבד, אף שהוא אדון לכול. (הגלטים 4:1)

כאשר אתה ניצב מול ניסיונות, אם דרכך הרגילה היא להתמודד עם המצוקה בכוחך, בחוכמתך ובתבונתך שלך, הכרחי שאחשוף את דלותך האמיתית. אני מצווה עליך שלא תישען על בינתך שלך (משלי 3:5-6), כי הדבר מוביל בהכרח להחלטות התלויות בכוחך שלך, וזה לא יוכל להועיל. אני אהיה מבטחך, ואשמור את רגלך מהילכד (משלי 3:26).

אם רציתי שתסמוך על עצמך, מדוע הקרבתי את בני? והאמת היא שרוחי שבתוכך כבר העידה לך זאת. ואף על פי כן, אתה מתעלם ממנה בקרבנך, שלעיתים קרובות נראה כ"מאבק לעשות זאת לבדך". אני חפץ בציות, לא בקרבן! (שמואל א 15:22)

כאשר תקבל את ההתגלות ש"לחם לבדו" לא ישמור את חייך, ולעיתים קרובות עליי לקחת ממך את לחמך כדי שתאמץ התגלות זו, כל שנותר הוא פרנסתי. או־אז דברי הופך למקור מזונך היחיד. תבניותיי אינן משתנות. דברי קודם לכול; הגדלתי את דברי אף מעל שמי (תהלים 138:2). חשוב על כך כעל חמצן; אף שעדיין תוכל לנשום על "לחם לבדו", חיים אמיתיים באים מ"נשימת" דברי.

חייבת להיות מעבָרה. הבן, אהובי, שיש הבדל בין מי שמבלה שעה עמי מדי יום מתוך קרבן, לבין מי שמתחבר אליי תמידית מתוך אהבה והערצה. כן, כמו התינוק על החלב, ציות מלומד תחילה, ולאחר מכן יכולה לצמוח אהבה אמיתית. אם עליך לחזור אל החלב, עשה זאת. גם אז, מאמצך יבורך. זכור, אני חפץ בציות (מחשבות הקשורות ליראה) יותר מקרבן (מחשבות הקשורות לעול)!

רק לאחר שתאמץ התגלות זו תוכל לעזור לאחרים לקבל את המיועד להם. אז, שקול את דבריי, מעדני החיים האמיתיים, מעדני נצח. ואחר כך בוא אליי, אהובי, וסעוד מכל אשר יש לי בעבורך (שיר השירים 2:10).