כשאנו מרימים את ידינו

כשאנו מרימים את ידינו אליך, אבא, מה אנו באמת מתכוונים? האם אנו סוגדים? האם אנו באמת מתכוונים לכך? האם ייתכן להיות מלאים בפחדים ובספק, ועדיין לסגוד? האם אתה מקבל את סגידתם של אנשים מסופקים? כיצד נוכל לומר שאנו סוגדים ומעריצים אותך, אך אינם בוטחים בך?

כה מעטים מילדיך חיים חיים מלאי כוח וחסד. האם זו הסיבה שהם מרימים אליך ידיים? האם הם מנסים למשוך ממך משהו, משהו החסר עמוקות בתוכם? אני שואל שוב, אבא; כיצד נוכל לסגוד לך, אך לא לבטוח בך באמת? מצא לי את האיש האומר שהוא כן. כן, בנך הוא אמת המידה שלנו.

כמה מרימים ידיים ומתחננים לרחמים? זה נראה סיבה הולמת להרים ידיים קדושות. האם זו סגידה, אבי? זה נראה כמו ייאוש. האם ייאוש הוא כוח, אבי?

האם אנו באמת מאמינים שישוע מת בעדנו? לעיתים, באורח אירוני, נראה מוחשי יותר להאמין שזה היה בעד אברהם, משה או אפילו שאול. האם זה באמת בעדנו? היכן הם המשוחים במגעך, אבי, אלה שאיבדו את חייהם ומצאו אותך? יש כה מעטים. למה, אבא? למה? הבטחותיך הן לכל מי שאומר שהוא מאמין, נכון?

סלח לנו על המסר המעורבב שאנו שולחים, בעודנו מרימים ידיים בעוד ספק בלבנו. עזור לנו להאמין, להאמין בהבטחותיך דרך בנך ורוחך. הענק לנו אמונה כגרגר החרדל, אבא (מתי 13:31-32, 17:20). הולד בנו אמונה, אבי, אמונה אמיתית. הפוך אותה למציאותית עבורנו כדי שנוכל להזיז הרים (מרקוס 11:23). הכן את לבבותינו (שכלנו) לסבול כראוי למענה.

עזור לנו למות ל"עצמי" כדי שנוכל להציע סגידה אמיתית, למען הסגידה עצמה, וגם למען אלה התוהים על אמונתם של כל הטוענים שהם מאמינים במה שהם מטיפים כה בלהט, וכביכול, מאשרים כה בתוקף.