הסתמכות על העצמי

עליי להיות חלש תמידית (לא נשען על ה"עצמי") כדי להיות חזק תמידית (נשען עליו בלבד). חלש וענו שווה חזק! (האיגרת השנייה אל הקורינתים 12:10) ואולם, הנטייה הטבעית (תשוקה ממוקדת אני) היא לומר, "עליי להיות חזק!" אך זה אינו הדפוס הנכון.

הבט אל מי שירקו עליו, נחבל, עונה, ונרצח. והוא סבל את כל אלה למען "השמחה השמורה לפניו." (האיגרת אל העברים 12:2) כדי לגאול את האדם, הוא הפך לאין. הוא לא הפך לחזק בבשר, אלא לאדיר ברוח!

אך מה על "כישרונותיי הטבעיים"? האין עליי להשתמש במתנותיי? השאלה הטובה יותר לשאול את עצמך היא לגבי המניע של מעשיך. האם הכוח שניתן לך נועד למלא את סדר היום שלך שלך? הנה לב העניין; האם סדר היום שלך נועד לספק את ה"עצמי" שלך? האם נעז להאט כדי לוודא שסדר היום שלנו תואם את זה של בוראנו? הם תמיד היו כישרונותיו, מתנותיו.

בעבר, פעולות מהירות ונחרצות ננקטו בלי לשקול שאלה כמו זו; "אבי, מה אתה רוצה שאעשה עם היכולות שנתת לי?" הוא לקח ממני הכול כדי לצרוב לצמיתות את השאלה הזאת במרכז שכלי. כל מה שלא היה ממנו נטלטל עד היסוד, הוסר! זה לא היה צריך לקרות כך. זה לא היה "צריך" לקרות כך! מבין? כל דבר שלא נעשה ממנו ועל ידו, נכשל. הוא יוסר; הוא יתפוצץ בפני עצמו.

"הסרת הדברים הניתנים לטלטול — כלומר, הנבראים — למען יישארו אלה שאינם ניתנים לטלטול." (האיגרת אל העברים 12:27) המשפט מתחיל בביתו (מרכז מצפונך). כן, זה אומר אותך; לפני שמישהו אחר נשפט, אתה תישפט. תהיה ראשון בתור. (האיגרת הראשונה של פטרוס 4:17)

כה הרבה ניתן וכה הרבה מצופה. קח אותי ברצינות. עצור! האט! התפייס! עשה תשובה! ואז, הוא מבטיח לסעוד עמך בסעודת אהבה של גיל מתמיד (ההתגלות ליוחנן 3:19-21).

שוב עכשיו. תעשה זאת בכל מקרה, בכפייה או ברצון. אהבתו מבטיחה שתעשה זאת.

ידעתי כי כל אשר יעשה אל שדי הוא יהיה לעולם; עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. והאביר עשהו למען ייראו מלפניו. (קהלת 12:14)