אני הנצלב

כבר אין באפשרותי לשאת משאות אישיים; תחייתי העניקה לי את השחרור מרצוני שלי. זהו משא בשבילך, אתה שעודך נושא יתד הגורם לרגע הזה בזמן עבורנו. כמה מכם החמיצו את מה שהתכוון אליו שאול (פאולוס) כשהכריז שמסר אחד חשוב מכל השאר; אני הצלוב? (האיגרת הראשונה אל הקורינתים 1:23; 2:2)

וכך צפיתי כבר כאלפיים שנה, ואותו הסיפור מהדהד לאורך גוף (קהילת מחשבות) בעל כוח ויכולת מוקטנים. ההבטחה הייתה שתעשו "מעשים גדולים יותר" ממני (יוחנן 14:12), ולא עשיתם. באתי כדי להסיר את המשא הזה מעליך, כדי שנוכל להתכונן לחתונה שאני משתוקק לה.

"אני הצלוב" אינו עוסק רק במותי הגופני על היתד; הוא עוסק באופן שבו צלבתי את רצון ה"עצמי" שלי, שלא תמיד היה נשמע מייד לרצון האב. מסמור תשוקתי האישית ליתד, ונטישת מחשבות על עצמי, היה מוות גדול יותר ממה שסבלתי גופנית. הייתי צריך ללמוד ציות. האיגרת אל העברים 5:8 מבהירה זאת היטב; "אף ש[אני] הייתי בן, [אני] למדתי ציות מתוך הדברים ש[אני] סבלתי."

בכל יום למדתי לומר "לא" לדברים שאולי רציתי ושאבי לא רצה. וגם לומר "כן" לדברים שלא רציתי; "הסר ממני את הכוס הזאת אם אפשר." (מתי 26:39) בכל רגע היה עליי לבחור להכניע את רצוני לרצון אבי. מדוע היה צריך בכך אם לא היו לנו רצונות נפרדים?

האם אתה רואה? צלבתי את עצמי, כדי שתלמד כיצד לצלוב את עצמך (רצונך האישי). זו כוונתי במילותיי, "התכחש לעצמך וקח את יתדך!" (לוקס 9:23) הראיתי לך את דפוסי הסרת רצונך האישי, ועם התהליך הזה בא הכוח לעשות את אותם "מעשים גדולים יותר" שהבטחתי.

הבן את כל מה שעשיתי מתוך ההבנה שהאב הוא "גדול ממני" (העצמי העצמאי) (יוחנן 14:28). הבהרתי זאת מאוד! אף שאנחנו אחד במטרה, המטרה היא שרצונו בלבד ייעשה, לא שלי. הוא זה שציווה על מותי בשבילך. מותי הוא הדפוס לאופן שבו האני שלך מוסר. משאותיך עוזבים וכבודו נכנס פנימה.

אני הצלוב — כדי שגם אתה תוכל להיצלב (האיגרת אל הרומים 6:3-7). זהו תמצית כל מה שצריך להטיף.

כי ידענו שהאדם הישן שלנו נצלב עמו, למען יבוטל גוף החטא, ולא נהיה עוד עבדים לחטא. (האיגרת אל הרומים 6:6)