שמן הששון

אתה אוהב צדק ושונא רשע; משום כך משח אותך האביר, אביר, בשמן ששון יותר מחבריך. (תהלים 45:7)

„שמן הששון!״ המילים האלה, אבי, הנושאים האלה שאתה מציג לשכלי — מעולם לא הבנתי למה יכול הביטוי הזה לרמוז. רק כשהגעתי לרמה החדשה הזאת של שפלות, שפלות המרעידה את העצמות, נושם בקושי, ואוחז בשארית החיים שנותרה לי, החלותי להבין.

תפילותיי, אבי, הן לשחרור. כל מה שאני כותב הוא לעינך, אבי; זעקת נפשי היא לאוזניך, אבא. פחדיי ותקוותי, כאבי ותהילתי, כולם שלך. בעודי כותב את המילים האלה על הנייר, אני כואב ממחשבות יאוש; אני זועק, מרוקן את עצמי. אני נסך שנשפך, אך כמו דוד, "אקריב לך את קרבן תודתי." האם כאן מצאתי את שמן הששון תחת אבל (ישעיהו 61:3)? וזאת אני יודע, ועל כך עליי לקרוא: "גם אם יהרגני, אבטח בו תמיד." (איוב 13:15)

אשיר לך שיר חדש. אשיר מילות תודה המשתחררות מרוח עמוקה בתוכי, לא מבשרי. הייתה עליי לבחור. לחבק את היאוש, או לשיר לך בתהילה ובהודיה. הלכתי; שרתי; ואפילו כשהכאב השתוקק לחזור, קראתי: "אז ישובו אויביי לאחור ביום אקרא. זאת ידעתי, כי האביר לי." (תהלים 56:9)

כאילו אני פוחד לומר זאת, אך התהליך החזיר את השמחה, כמו פתח אל מקום לא ידוע, מקום זר. האם ייתכן שזה כה פשוט? עליי, עליי לבחון. עליי להעיד.

עוד, אבי! אקריב עוד קרבנות תודה. קח אותי אל נהר שמחתך ורחץ אותי מחדש. הראה לי את הדרך הנצחית, את דפוס השמחה והתקווה גם כשגיהינום (תשוקת ה"עצמי" שלי) ניצב לפניי. גם אם תהרגני... הו יהוה, שתיתי רק מעט. אני עדיין צמא, אבי. עוד, אבא, עוד.

הוא שם בפי שיר חדש — תהילה לאבירנו; רבים יראו וייראו, ויבטחו ביהוה. (תהלים 40:3)