זרעי ספק

אבא, בלב (שכל) של חרטה אני בא, צער על כל האנושות. מדוע אנו כה מהירים לסור? מדוע כל כך קל לשכוח?

כשהמים הופכים ליין, כמה מתוק שמחתנו. כשהיין נגמר, אנו תוהים אם תעשה, או בכלל תוכל, לעשות זאת שוב. כשאתה מרפא את העיוורים, אנו עומדים המומים ביראה. ואז, זמן קצר לאחר מכן, אנו תוהים אם תעשה זאת גם עבורנו. אנו רואים אותך הופך את החושך לאור ומיישר נתיבים עקלקלים לפנינו (ישעיהו 42:16), ובכל זאת, בחטא אנו תוהים אם תיקח אותנו כל הדרך, כפי שהבטחת?

הו אבא, אם ישנם זרעים שאיני רוצה לזרוע; הם זרעי הספק. מדוע אנו כאלה? מה יש בנו שתמיד שוכח, או בוחר לפקפק, שהבטחת לכסות אותנו מהתחלה ועד הסוף?

כן אבא, נראה שזה מביא לך תהילה כאשר זרעי הספק מנוצחים בהדר על ידי האמונה, אך זה הספק שמכביד עלי. לפקפק בך מעכב את צמיחתי. חוסר אמונתי מבזה אותך ועל כך אני מתנצל.

הראה לי את הדרך אבא. שוב, אני מוסר לך את כל זרעי הספק עד שלא יישאר מהם דבר. אנא קח אותם אבא. תן לאדמה שעליה פיזרתי אותם להתייבש, וחרוש את הקרקע החדשה של ליבי עם נוכחותך (ירמיהו 4:3-4).

וכאשר ראוהו, השתחוו לו; ומקצתם פקפקו. ויגש ישוע וידבר אליהם לאמור: ״כל שלטון ניתן לי בשמיים ובארץ.״ (מתי 28:17-18)