סוף דבר

טוב אחרית דבר מראשיתו; טוב ארך רוח מגבה רוח. (קהלת 7:8)

האם משום ש״זה סוף סוף נגמר״ כתב שלמה דברים כאלה. מה הוא הביע בנשיפה שבמילים אלה כשריטטו על מיתרי קולו?

האם תתחשב באופיו של יהוה בכל תהליך, אהובי? האם תזקוף את העונג והכאב, הניצחונות והתבוסות, כולם כמעשה ידיו?

התהליך לעולם אסור שיסתיים בהשלמה; ״אני רק צריך לעבור את זה.״ הסתכלות פנימית בריאה יותר תניב מסקנה שונה, ״יהוה תזמר את זה כדי להסיר אליל מסוים בחיי, כדי להחריב מבצר באני שלי.״ כאב בעולם המחשבה שווה תמיד למותם של קשרים בלתי ראויים למשהו בתחום הגשמי.

וכך המסקנה של העניין היא הסרת ההיצמדויות הקטלניות לדברים חסרי קדושה; זוהי כוונת התהליך העל־טבעי. ומכיוון שהכוונה על־טבעית, מסקנתה תישא תוצאות על־טבעיות: ״טוב אחרית דבר מראשיתו! וארך רוח טוב תמיד מגבה רוח.״

יהוה סבלני מאוד בהסרת הגאווה שבתוכך המרחיקה אותך ממנו בפועל. דמיין אהבה גדולה שלעולם אינה נכשלת, דרכו היחידה לאהוב, ואז דמיין כיצד אהבה זו נכספת לעטוף את כל ישותך. אך בהיותה אהבת אמת, אין לה ברירה אלא לחכות (האיגרת הראשונה אל הקורינתים 13:4)!

אהבה מושלמת זו, שאין חקר לה, הנכספת לעטוף אותך, מחכה בסבלנות בעוד כל מה שדוחה אותה מוסר מתוכך. יש להשליך את כל הפחד כדי לשכון באהבה שלמה (האיגרת הראשונה של יוחנן 4:18). כל הגאווה מפנה מקום לענווה; וכל התרברבות נעטפת בענווה (האיגרת הראשונה אל הקורינתים 13:4).

הקשב היטב למסקנת העניין. מכיוון שניתנה לך התגלות של הדפוס הזה, הבנה וחוכמה על התהליך הזה, תוכל אז להשתתף בעל־טבעי; תוכל להללו ולהודות לו אפילו במהלך התהליך (תהלים 100:4).

״ביום טובה היה בטוב, וביום רעה ראה; גם את זה לעומת זה עשה יהוה, על דברת שלא ימצא האדם אחריו מאומה.״ (קהלת 7:14)

ואף שאינך יודע מה צפוי לפניך, אינך צריך לחכות לסוף העניין כדי להללו; הסוף תמיד טוב יותר מהתחלה!

הערה אישית: כתמיד, אני אף פעם לא קורא את ההרהורים עד שאני פותח אותם לעריכה. אך מה שקרה בחיי בשבועות האחרונים הוא בדיוק התהליך הזה. חשבתי בפועל בדיוק את הדבר הזה, ״אני רק צריך לעבור את זה.״ ספרתי את הימים עד ליום שבו לא אהיה ״מחויב״ לשבת ליד המחשב שלי במשך שעות כדי לכתוב ולערוך. ״אני רק צריך כמה ימי חופש,״ הייתי מנמק.

זרועי, ידי ופרק ידי היו ביסורים. הייתי חייב לשנות את תנוחתי ולעבור מהעכבר ללוח המגע הפנימי ואז ללוח חיצוני וחזרה שוב. זה הגיע לנקודה שבה בכל יום נתון הייתי צריך לעבור הלוך ושוב בין השלושה רק כדי לעבור את היום, רק כדי להתמודד עם הכאב הצורב בפרק ידי. ״עוד כמה שבועות, עוד כמה ימים,״ הייתי מודה.

אך אז יהוה דיבר אליי. הוא הראה לי שזה היה ה״עצמי״ שלי, שרידי האני (הגאווה) שלי שגירדו וטרפו כדי להיאחז בשארית התקווה האחרונה שלא יהיה עליו למות.

הרגשתי כאילו איני יכול לחשוב בבהירות עוד. אחרי מאות ימים ברצף, שכלי היה ריק, קהה וכואב. הייתי מבולבל, כועס, מדוכא וחסר מוטיבציה. אחרי מאות ימים שבהם הייתי בטוח ב-100% בהכוונתו העל־טבעית לכל הרהור, לכל מילה שנערכה, ולכל הכתובים שנתתי השראה להוסיף, פתאום הייתי ריק!

ובכל זאת, בכל בוקר כשהייתי מתעורר לקרוא את ההרהור של היום, מה שנבע ממה שנראה כשכל ריק, קהה וחסר מוטיבציה אתמול, היה שמימי ומושרה לחלוטין. מה שהוא הראה לי היה, ״כלום ממך, ג'פרי. הכול ממני! זה תמיד היה אני.״

ואז ביום ה-361 של השנה, רק ארבעה ימים לפני הסוף, כשישבתי לערוך את ההרהור הזה, מספר 362, פתחתי לקרוא ״סוף דבר״! כל מה שיכולתי לומר היה, ״הו, יהוה אתה נאמן ואמיתי. עליך לגדול, ועליי לקטון.״ (יוחנן 3:30)

וטוב אחרית דבר מראשיתו.