לפעמים

לפעמים אני חש כה מפוחד, כאילו אם הייתי נעלם ברגע, איש לא היה מתגעגע אליי.
לפעמים אני נאחז בחוט מתפורר, כאילו הטוב שבמחר הוא חוט שעדיין לא נשבר.
לפעמים הכול נראה כמו שקר, כאילו אני מעמיד פנים שהמסע הזה כולו היה נגזר מראש.
לפעמים אני יושב לבדי בדממה, ואני משתוקק שהדממה תענה בחזרה לבדידותי.
לפעמים אני מבולבל; מדוע האמונה מוצאת את מהותה בתקווה, אם לתקווה אין מהות?
לפעמים אני כועס; כיצד יכולה להיות לאמונה ולתקווה מהות כלשהי, אם עדותן היחידה היא בלתי נראית?
לפעמים נראה אכזרי שנבראתי עם שבריריות שכזו; אני שואל מדוע האהבה הייתה עושה דבר כזה.

אך מי אתה, בן אנוש, להשיב לשדי? ”האם יאמר היצור ליוצרו, מדוע עשיתני כך?“ האין ליוצר שליטה על החומר, מאותה גוש חומר לעשות כלי אחד לכבוד וכלי אחר לביזיון? (הרומים 9:20-21)

למדנו יחד כה רבות שעזרו לנו להתגבר על מחשבות כאלה. אז מדוע כאן; מדוע עכשיו? פשוט מאוד, זה כדי לנחם אותך. זה כדי שתדע שאינך צריך להיבהל אם מחשבות אלה עדיין עולות, אפילו לאחר כל ההקרבה, כל ההתעקשות על הציות, וכל הכמיהה להיות מתואם לדמותו.

ישוע עצמו, בסוף כל מסע ציותו, בעודו עומד איתן בתקוות כל אשר הובטח, צעק: ”למה עזבתני?“ (מתי 27:46) חייו כולם היו מסע ללא חטא, ובסופו של דבר, גם הוא נאלץ לחוות ספק. המלכות הייתה בתוכו, וברגע אחד, היא נחטפה ממנו. מדוע? היה הכרח שהוא יינסה בכל דרך כמונו, ובכל זאת יישאר ללא חטא (העברים 4:15). זה היה המבחן האחרון עבורו, להשתחרר מרצונו העצמי שלו, ונדרש ספק כלפי האב כדי להשלים זאת!

לאחר מכן, ישוע, בידעו שכל הדברים כבר הושלמו, כדי שיתמלא הכתוב, אמר: ”צמא אני!“ והיה שם כלי מלא יין חמוץ; והם מילאו ספוג ביין חמוץ, שמו על אזוב, והציבו אותו אל פיו. וכאשר ישוע קיבל את היין החמוץ, אמר: ”נשלם!“ והרכין ראשו, ומסר את רוחו. (יוחנן 19:28-30) היה עליו לקבל את היין החמוץ מכלייך אל כליו.

זכור אהובי, אין עבד גדול מאדוניו; מה שהיה הכרחי עבורו, הכרחי גם עבורך (יוחנן 15:20). אל תיבהל אם לפעמים אתה מקבל יין חמוץ; תחייתך קרובה. אל תיכנע. אל תיסוג לאחור. בקרוב, תהיה בתפארת.