כפי שאנו סולחים

”וסלח לנו את חובותינו, כפי שגם אנחנו סולחים לחייבינו.“ (מתי 6:12) בגלל שאתה תקוע בממד הגשמי, פסוקים אלה ואחרים נותרים בלתי ממומשים.

אך יהוה אמר לשמואל: ”אל תביט אל מראהו וגובה קומתו, כי דחיתיו. יהוה אינו רואה את מה שבני האדם רואים. בני האדם רואים את המראה החיצוני, אך יהוה רואה את הלב [השכל].“ (שמואל א 16:7) מה שבפנים הוא החשוב ביותר.

עם זאת, שוב, לנגד עיניך, בוא נבחן מחדש את מה שישוע לימד במתי 6:12. ”וסלח לנו [שכלים המיועדים לגאולה ולישועה] את חובותינו [התחייבויות שנוצרו עקב מחשבות גשמיות; הכרה באלילים בתהליכי המחשבה] כפי שאנחנו [השכל המתחדש] סולחים [עוברים הלאה, ממשיכים] לחייבינו [תהליכי מחשבה קודמים המחזירים זיכרונות של כאב, פחד, כעס, עצב וכדומה].“

שכלינו נועדו להיגאל ואז להישמר שלמים, משוחררים לגמרי מכל התחייבות נוכחית. השכל המתחדש יכול אז גם לעבור מעבר לכל זיכרון מהעבר המאיים לגרור אותנו חזרה אל דפוסי חשיבה ישנים.

כאשר מתבוננים בדבריו של ישוע מנקודת המבט של השכל הקדוש (לב נימול), כוונתם היא להראות שההתחייבות, הן של החוב והן של החייב, הייתה שלך; כל אחד מהם הוא צד של חרב פיפיות חדה. אין זה עוסק במה שאחרים אולי חייבים לנו בעולם הגשמי, אלא בהתחייבויות של חשיבה ממורכזת סביב האני, אשר נסלחות ברגע שמתוודים עליהן, ובכל זאת נותרות בשל שאריות החטא. לכן אתה נקרא לשכוח את מה שמאחוריך ולהשתרע אל מה שלפניך (הפיליפים 3:13).

הקשב, אהובי; זה לעולם אינו נוגע לאף אחד אחר. תמיד היה, ותמיד יהיה, עניין של כל מחשבה שאתה חושב, והאם מחשבות אלה נשמעות לדפוסי השכל הקדוש. לסלוח לכול הוא תוצר לוואי של האמונה ביהוה!

התקדם אל המטרה, לזכות בפרס שלמענו קרא האביר [לך] שמימה במשיח ישוע. כל הבשלים [השלמים] צריכים לאמץ השקפה כזו על הדברים. ואם באיזו נקודה אתה חושב אחרת, גם זאת יבהיר לך האביר. ובכל זאת, במידה שכבר הגענו אליה, הבה נלך לפי אותו הכלל, הבה נהיה באותו שכל [קדוש]. (הפיליפים 3:14-16)