כך הדבר

כי ברוב חוכמה רב כעס, ומוסיף דעת מוסיף מכאוב. (קהלת 1:18)

כשאדם מתחיל לראות דברים כפי שהם, הכאב (מהומת המחשבה) גובר. כשהאמת מוארת, מספר השקרים שאדם תופס מתעצם אף הוא, כולל תרמית גלויה. תרמית היא מזון לאדם הבלתי כן אינטלקטואלית, המעדיף שיאמרו לו מהי האמת, במקום לרכוש הבחנה רוחנית בעצמו. עצלות ועצלנות, תחילה שכלית ואז פיזית, הופכות גלויות לאלה הרוכשים בינה ("בינה" של עץ החיים שבתוכך).

המואר מתחיל להכריז את מה שהאב כבר גילה; "אין לך תירוץ, בן אדם!" (האיגרת אל הרומים 2:1) הכול הופך ברור, כל תירוץ הופך קל לזיהוי. כשדרכי הרמאות (נתיבי השכל) של האדם (חשיבה בשרית) הופכות כה קלות לזיהוי, אהבה נראית בלתי אפשרית. ראיית מה שמעבר לצעיף למעשה מקשה יותר על הגברת האהבה כלפי האנושות.

זה הופך ברור שהדרך היחידה להחזיק ברגש אותנטי כגון, "סלח להם אבי, כי אינם יודעים מה הם עושים," היא באמצעות התערבות על-טבעית. רק הוא בך הוא שמאפשר לך לאהוב, וזה מגיע רק עם תחינה ותרגול יומיים. כי המתרגל צדקה הוא צדיק.

אז שנאה עצמית עשויה לבוא כשאתה מבין שגם אתה אשם באותה צביעות. אתה מבין שאתה בדיוק מה שאתה מתעב בחוטאים הגלויים. הכאב בליבך (שכלך) מתעצם, כשגם "הימים המושלמים" שלך מאבדים את זוהרם בשל "יום רע" אחד.

הקרב הפנימי, זה שבין הבשר (הטבע הגשמי) לרוח (שכל המשיח) בולע אותך. אתה מזהה את חוסר העקביות, אך אין לך יכולת לתקן זאת בעצמך. קרב פנימי זה עלול להוביל ללילות רבים ללא שינה כשאתה מזהה את הבוז שיש לך כלפי ה"אתה" שבך.

זה הכרחי מכיוון שעליך לאבד את חייך כדי למצוא אותם (מתי 10:39). אך, "יש חיים לחיות, פיות להאכיל, וחובות לשלם." איזה חיים אמיתיים; אילו חיים אתה מאבד? התשובה פשוטה, אך אינה קלה; "בקשו תחילה…!" (מתי 6:33)

וכך אנו רואים מדוע חוכמה מגבירה כעס וצער, ובראותנו רק את פני השטח של הכול, אנו מכירים שיש עוד כה הרבה ללמוד. כשתגיע למקום היפה הזה, "הרפו ודעו כי הוא יהוה." (תהלים 46:10) ואז, היה חכם דיו לעשות זאת ולו לרגע; הודה לו על ההזדמנות להבין הכול.