הצל אותי

ישבתי והרהרתי ברשעת עולם זה, ובשנאה שאדם אחד יכול לחוש כלפי אחר. צפיתי בעושקים; אין להם אהבה או חמלה בליבם. לא הספיק לראות אנשים סובלים; אלה חפצים להגביר את סבלם. הפצועים והכואבים היו טרפם; הם למעשה חיפשו את הצולעים בכוונה לנכות אותם עוד יותר. איך ייתכן הדבר? מהיכן נובעת רשעה זו בלב? מהיכן מקור אכזריות זו?

יצאתי לעשות משהו בנידון. דיברתי עם אבי הנצחי. שאלתי אותו על דרך זו של האדם, דרך זו שנראה שהאדם בחר בה. הוא ענה לי; "עקוב הלב [מרכז השכל] מכול ואנוש הוא, מי ידענו?" (ירמיהו 17:9)

לילות רבים הרהרתי ברשעת לב האדם. קראתי את תהלים דוד והיה בי הכוח להזדהות עם כל מה שהרגיש כלפי אלה שעשקו אנשים. לעיתים קרובות התפללתי כמוהו; "הצילני, יהוה, מעושי רע, מאיש בוגדני, שקרן ואלים."

אז הרוח דיברה אליי. "אני עושה בדיוק כפי שקיווית. אני מציל אותך. פשוט לא תפסת שזה שהצלתי אותך ממנו היה אתה עצמך. מדוע אתה מביט בקיסם שבעין אחיך, ולא שם לב לקורה שבעינך שלך? (מתי 7:3) כשאסיים לטהר אותך, אז נוכל לפנות לעושקיך."

מה אוכל לומר לך על התגלות מסוג זה? רק וידוי ותשובה יכולים לזרום ממקום זה.

חנני אלוהים כחסדך, כרוב רחמיך
מחה פשעיי.
הרבה כבסני מעווני
ומחטאתי טהרני. (תהלים 51:1-2)

טהר אותי; צרף אותי; עזור לי!