מתי?

ברגעי ניצחון השירים באים בקלות רבה כל כך. היכולת לשמוח נראית טבעית כל כך. כן, שפע הלב (בעברית, "מרכז השכל") הוא מה שגורם לי לשיר.

בזמנים שבהם הכאב נדמה כמשתלט עליי, כמו גל שאיני מסוגל לעלות מעליו, השירים הופכים לכפויים. אלה הזמנים שבהם אני זועק אליך אבא. אני מצפה ל"מעבר". האם זה לא מה שהבטחת? האם אני טועה בכך שאני מאמין שקיים מקום שבו לבי לעולם לא יטבע ביגון?

אתה מספר לי על הדברים הנצחיים ואני מנסה להבין. המחשבה על האישה שהייתה שלי פעם, והילדים שכעת תוהים מה קרה, מונעת ממני את היכולת לראות את ארץ ההבטחה המפוארת. בעוד אני יושב בכלא, הם גדלים. הם גדלים בלעדיי; גופם מקבל צורה חדשה; מילותיהם הופכות לחכמות יותר. אני מחמיץ כל כך הרבה זמן שלעולם לא ניתן יהיה להשיבו.

אני כן מאשים את עצמי בעודי מקבל את האחריות לכך ששבט הייסורים נפל. אך אני השתניתי. האם אזכה לחסדך כמו כה רבים אחרים בעבר?

תחושות אלה מעורבות עם לב שמבין שהכנעה מלאה אליך היא מה שכולנו חייבים לעמוד בפניו. מציאות זו לא תשתנה; היא רק גורמת לי לדבר הרבה פחות. הכנעה מלאה של חייו של אדם משמעה שאלה כבר אינם חייו: בלי תלונות, בלי ויתור, בלי אתגור. למעשה, גזרת שדווקא כך נראית השתיקה.

הוא נגש והוא נענה,
ולא פתח פיו;
כשה לטבח יובל,
וכרחל לפני גוזזיה נאלמה,
ולא פתח פיו.
(ישעיהו 53:7)

קראת לי לשמוח, להלל ולהודות לא משנה מה. אני מאמין שדרכך נכונה. אני מאמין שכל שאיפה אחרת היא הבל.

כיצד יכול אדם להתגעגע לאהבת משפחתו הארצית ובד בבד לחפוץ בדברי רוחך השמימית הנטועה בו? לבי פשוט לא יודע כיצד לעבור את המעבר. אני לא יודע איך זה נראה, באופן קבוע, להיכנע אליך בשלמות אבא.

אז בחולשתי, כשאני זועק לעזרתך, אני מרגיש שאני עושה בדיוק את מה שאתה מבקש. אני מבין שזה מסע של הלב. אמרת, "בטח, התמד, האמן." עזור לחוסר אמונתי אבא. עזור לי ליישב את הבלתי־נודע שבתוכי, בעודי מתוודה שעליי לתת את הכול לך.

עזור לי לזכור שהיום הוא ה"מתי" כי היום הוא כל מה שיש לי. זה עניין של אמונה באהבתך העצומה כלפיי. והיום אהבתך אליי ואליהם שלמה לחלוטין. אי־אמונה בכך היא המקום שבו שמחתי נרדפת. עזור לי לדעת עד כמה עמוקה אהבה זו.

למדנו למנות ימינו ונבא לבב חכמה. (תהלים 90:12)