מידה גדולה יותר

הוא הוציאני אל מרחב; הוא חילצני כי חפץ בי. (תהלים 18:19)

אבי, אמרת בקש את פניך ובקשתי. אתה יודע את כל מחשבותיי ואת כל כוונתי. אתה אף מלמד אותי יותר על עצמי משידעתי אי פעם. ידעת הכול כאשר חשבת עליי לפני מוסדות הארץ (ירמיהו 1:5).

עליי לבטא את זעקת לבי הזאת, את הדבר הבוער בתוכי. לא אתן לו לדעוך. אני זקוק לתיעוד הזה שלו.

כאשר ביקשתי את פניך, זה היה מתוך הבנה שהכול נתון בידיך. התזמון, המסע, והתוצאה הסופית, הכול בידיך. זעקתי אליך, אבי, היא שאוכל לראות את ידיך. איך הן נראות? כאשר אני נגעת, האם אלה ידיך הנוגעות בי? כשאני עובר אל "המציאה" אותך, כיצד אדע שמצאתי? האם יש אירוע, התגלות פתאומית? האם תהליך החיפוש הוא עצמו המציאה? אני עדיין חפץ ביותר, אבי, מה שמוביל אותי להאמין שיש עוד הרבה יותר. יש עוד הרבה יותר, אבי; הלא כן?

עליי להודות כי "השלום העולה על כל בינה" (האיגרת אל הפיליפים 4:7) אינו מה שאני מרגיש. האם זו בכלל תחושה, אבי, או שזהו מצב הוויה? או שניהם?

אבי, אני יודע שאיני יכול לשאוף לדברים האלה מתוך חוסר סבלנות ודאגה. אני יודע שיש תבנית נכונה למציאתך כשאני מבקש. לפחות אני מאמין שאני יודע.

יש רגעים שבהם אני נלחם למען השלום והשמחה. יש רגעים שבהם אני משבח ועובד גם בתוך כאב גדול. אני מאמין שהבנתי את ההבדל בין שאיפה עצמית לבין ציות. אני יודע שכל מה שאני, או אי פעם אהיה, תלוי במציאתך.

התיתן לי רשות ללכת אל מקום עמוק יותר איתך? אני שואל אותך כעת, אבי; התפתח דלתות נוספות אל גן אהבתך וקבלתך? אני יודע שאיני יכול לקבל אלא אם אבקש (לוקס 11:10). אז אני מבקש ונזכר כי כל הבטחות האביר בו [ישוע] הן "כן", ובו "כן יהי", לתפארת אל שדי באמצעותנו. (השנייה אל הקורינתים 1:20)

אני יודע שאתה כבר שבע רצון ממני, שכן אתה רואה אותי דרך תחיית בנך, אך אני איני שבע רצון מעצמי, אבי. איני מרשיע את עצמי, אך אני יודע שעליי לבקש עד שאמצא. אינני מבקש כדי להרוויח את אהבתך; הוכחת את אהבתך אליי. אני יודע שיש עוד ממך, ולכן אני מבקש למצוא עוד. ציותי בזה מעניק לי כוח, אבי. באותו כוח אני מבקש אותך כעת. אנא, אבי, בוא אליי במידה גדולה יותר.