הבן את הגאולה!

אך כל בכור חמור תפדה בשה; ואם לא תפדה אותו, וערפתו. ואת כל בכור אדם בבניך תפדה. (שמות 13:13)

ובקיום הפיזי הזה, שהוא צל של השמימי, הפירוש המטאפיזי זועק אלינו. החמור הוא בהמה בורה ועיקשת. השה הוא יצור פחדן וכנוע. הגאולה, ההכרחית, כוללת הגנה מפני נפילה עתידית.

השחקנים: הבערות, העיקשות, הפחד, הכניעות, וכמובן הצוואר, המסמל נפילה או שקיעה. גם אני בער, עיקש, פחדן, כנוע, ונמצא בשקיעה מחשבתית, אלא אם כן אֶגָּאֵל. ועם גאולתי הנחוצה, אני גם חפץ ביכולת שלא ליפול (לשקוע) עוד לעולם.

האם אלה אינם מצבים של רגשותיך המודעים לפני גאולתם על ידי הרוח? האם זה לא עצוב שזה נשאר מצב התודעה של כה רבים, גם לאחר שטענו כי "נושעו"? ובגלל בחירתו של כל אחד "ליפול" מיהוה, הכול חייב להיגאל שוב ושוב, נכון?

להפך, גאולת יהוה פירושה שיש לך למעשה את האפשרות שלא ליפול (מחשבות שוקעות) שוב לעולם. הצוואר השבור למעשה מסיים את ה"שקיעה". זו צריכה להיות שבירה קבועה שבה אתה שבור לנצח על ידי גאולה רוחנית. כל מחשבה (בכור) חייבת כעת להיות מומרת רוחנית. כן, פירוש הדבר שבערותך, עיקשותך, פחדנותך, כניעותך ושקיעתך המחשבתית נעקרות לעד. כל מחשבה מקודשת כעת ליהוה כאות, ביכורי מחשבה גאולה, אם תרצה.

"אהבה" אנושית? בלתי מקובלת! אהבתו של יהוה "לעולם אינה נכשלת" (הראשונה אל הקורינתים 13), והיא הסטנדרט היחיד המקובל לאהבה. "טוּב" אנושי? בלתי אפשרי! אין איש טוב בלי רוחו (תהלים 14:1-3, האיגרת אל הרומים 3:10). "כשירות" אנושית? יהוה אומר: "בגדי נידה!" (ישעיהו 64:6) כשירות באמצעות בנו היא המוחלט היחיד.

הקשב לרוח, אהובי. הקרב כל מחשבה לאמת, כפי שנגלתה על ידו בלבד (האיגרת אל הרומים 12:1-2). אם תעשה זאת, עד מהרה תמצא בתוכך מחשבה גאולה לחלוטין, מחשבה נושעת! זוהי מחשבה נטולת מודעות לחטא (האיגרת אל העברים 9:14).