אני זועק בעד הקטנים

קול אומר קרא, ואמר מה אקרא: כל הבשר חציר, וכל חסדו כציץ השדה. יבש חציר נבל ציץ, כי רוח יהוה נשבה בו; אכן חציר העם. יבש חציר נבל ציץ, ודבר אלוהינו יקום לעולם. (ישעיהו 40:6-8)

דברך יקום לעולם, אבי. כן, אמרת לי, "וקוֹיֵ יהוה יחליפו כוח, יעלו אבר כנשרים; ירוצו ולא ייעפו, ילכו ולא ייגעו." (ישעיהו 40:31)

אני מקשיב ללחישתך, אבא; אתה אומר, "והולכתי עיוורים בדרך לא ידעו, בנתיבות לא ידעו אדריכם; אשים מחשך לפניהם לאור, ומעקשים למישור. אלה הדברים אעשם ולא אעזבם." (ישעיהו 42:16) נפשי נאחזת במילים האלה, מילות החיים האלה, מילות הגאולה האלה.

גם אני אב. אני זקוק לכפרתך כדי שאוכל לשוב אל הקטנים שלי. כפי שאני זקוק לך, הם זקוקים לי. כפי שאתה מלמד אותי להזדקק רק לך, גם אני אלמד אותם שהם זקוקים רק לך. כה הרבה דברים אתה צריך ללמד את נפשי. כה הרבה דברים אני צריך ללמד את נפשם.

כשאני סוף סוף בא אליך בדרך אמיתית באמת, בדרך שלא הייתה כמותה מעולם, החזר אותי אליהם כדי להראות להם כיצד גם הם יכולים להיות כנים לפניך. אני יודע שאתה יודע מה זה אומר להיות אב הנותן את הסוג היחיד של אהבה האפשרי, האהבה שלעולם אינה נכשלת. כיצד ידעו הקטנים כיצד זה נראה אלא אם כן אביהם ילמד אותם? מכיוון שאהבתך לעולם אינה נכשלת, אני יודע שתאפשר לי ללמד את ילדיי כיצד זה נראה. אני נח בכך.