האם זה אני – הבוגד?

כשבא הערב, הסב ישוע אל השולחן עם שנים העשר, ובעודם אוכלים אמר, "אמן אני אומר לכם, אחד מכם יבגוד בי." (מתי 26:20-21)

שנים עשר גברים, אחד יבגוד. אמור לי מה אתה יודע על לב (שכל) האדם. מה היה מצב רוחו של כל אחד לאחר שישוע אמר, "אחד מכם יבגוד בי"? בחן את לבך שלך בטרם תענה. ענה בכנות.

אם יש לך עיניים לראות, הנה מה שאולי היית מגיע אליו. שקול שזה מה שאולי קרה באותו הלילה. תגובת הלב המיידית של כל שנים העשר הייתה פחד, וכל אחד חשב: "אולי זה אני." לאחר רגעים חולפים, עשרה מתוך שנים העשר משכנעים את עצמם שלעולם לא היו עושים דבר כזה, אחד אחרי השני אומרים, "וכי לא עליי אתה מדבר, אדוני?" (פס' 22) שים לב שאמרתי, "משכנעים את עצמם." הם לא בטוחים באמת, שכן הם יודעים היטב שהיו ספקות לגבי כל מסעם עם ישוע, ואף על פי כן הם רואים את עצמם באופן בלתי נמנע כטובים יותר מבוגדים.

מה עם השניים האחרים? הבוגד כמובן רמאי; "וכי לא עליי אתה מדבר, רבי." (פס' 25) הוא מעמיק את רמאותו בכך שהוא מכיר בישוע כמורה. הוא נחשף, ובכל זאת עדיין בהכחשה.

ומה על האפשרות שלתלמיד האחרון הייתה חוויה שונה? הוא החכם והענו. הוא אינו מוזכר במפורש, אך יהוה רואה את לב האדם (שמואל א 16:7). הענו הזה יודע שהוא מסוגל לבגידה, ובכל זאת הוא אוהב את מושיעו ישוע. הוא חש כל שמץ מחולשתו שלו ומשתוקק להחזיק מעמד, לא משנה עד כמה מרושע לבו. הוא מסוגל לאהבה ולרמאות כאחד. הוא מחויב למושיעו, אך חכם דיו כדי לפחד מלבו שלו.

הוא השתקן. הוא אינו מדבר במהלך האירוע הזה. כל האחרים אומרים, "וודאי לא אנחנו, אדוני." הם קוראים לו אדוני, אך החכם הזה אינו ממהר לדבר. הוא שפט את עצמו. יש לו הכרה עמוקה שרק חסד מאפשר לו להיות על השולחן, והוא נאחז בכל אשר בו. אין הוא גאה במאמצו.

הוא ירא לעזוב את הכיסוי שניתן לו במתנה. גם הוא בוגד, ובכל זאת הוא מאמין בקרבן העתיד לבוא. הוא יודע ששפיכת הדם היא תקוותו היחידה. הוא משתוקק להיפדות. הוא נאחז בכל אשר בו.