תהלים 22

אתה הוצאתני מבטן אמי; הפכת אותי לבוטח בך, אף על שדי אמי! (תהלים 22:9)

כל כך הרבה מילים, כל כך הרבה פטפוטי סרק, וכל כך הרבה מלמול. למלמל הלאה? בבל! שב בשקט ילדי. הנח לנפשך. הנח ללשונך והקשב!

עליך לקבל את זה. זה צריך לחדור אל מארג שכלך. שינוי תפיסה הוא מה שאני מציע. אני רוח, ועליך לבחור למי תעבוד (יהושע 24:15). האם תעבוד את בשרך או את הרוח?

מה מדבר אליך ביותר בתהלים 22:9? האם זה משנה? האם זה מדבר אליך בכלל? האם אוכל כעת לומר לך מה אני אומר כאן? כן, דוד כתב זאת, אך אני אמרתי לו לעשות כן.

"הוצאתני מן הבטן." כן, אתה כאן מתוך בחירתי. הרבה לפני שנולדת מן הרחם, הולדתי את המחשבה עליך; סידרתי את כל ימיך. אני הראשית והאחרית של כל הדברים. וזה כולל את ראשיתך ואחריתך.

"הפכת אותי לבוטח בך." ובזאת, יש לך את מתנתי הגדולה ביותר לך. זוהי תוכניתי: בראתי אותך והפכתי אותך לבוטח בי! זה מעלה את השאלה: מדוע אתה ממשיך להיאבק בי?

אהבה היא שביססה את הדפוס הבלתי הפיך הזה, דפוס המודגש ביחזקאל 11:20. "אז ילכו בחוקותיי וישמרו את משפטיי ועשו אותם, והיו לי לעם ואני אהיה להם לאביר." רק ארבע המילים הראשונות נחוצות לשיעור הזה: "אז ילכו." האם כתוב "אז אולי ילכו"? או "אז יוכלו ללכת"? או "אז צריכים ללכת"? לא, כתוב "ילכו!"

אל תהפוך את מתנת החיים שלי לחיפוש שווא אחר עצמאות אישית. אתה כלי החרס שלי. אני אשלים את המלאכה שיעדתי לך. זוהי חיי בתוכך. זו ההבטחה שנתתי לך.

אש הצורף תמיד מתחילה בביתי. (האיגרת הראשונה של פטרוס 4:17) כשאני מביא את האש הזאת אל ביתי, מקדשי, גופך (האיגרת הראשונה אל הקורינתים 6:19), תהיה אז שמח מאוד שאני משתלט על כל תחומי חייך. כשהאש הזאת באה עליך, אני די בטוח שאף תשמח שאשתלט. אך חזק ואמץ ילדי, ממילא מעולם לא היית בשליטה.

כי הגיעה העת שיחל המשפט בבית האביר; ואם בנו הוא מתחיל תחילה, מה יהיה סוף אלה שאינם נשמעים לבשורה הטובה של אל שדי? (האיגרת הראשונה של פטרוס 4:17) או האם אינכם יודעים כי גופכם הוא מקדש רוח הקודש השוכנת בכם, אשר קיבלתם מן האביר, ואינכם שייכים לעצמכם? (האיגרת הראשונה אל הקורינתים 6:19)

שוב, השאלה היא, מדוע אתה נלחם בי בעניין הזה? האם אתה באמת מאמין שאילו השארתי משהו מזה בידך, היית אי־פעם יכול להתאחד עמי לאחד? הגיע הזמן שהיהירות, האיוולת, והתשוקה למוות יבואו לידי סיום. תבטחו בי, בנים ובנות. תבטחו.