הדבר החדש הזה

גדל בך,
אתה, גדל בי,
רוח עולה,
אור דוחק חושך,
בתוככך.
כימיה משתנה,
תהליכי מחשבה משתנים,
דרכי חשיבה מתנפצות.
עז, ובכל זאת מאופק…?

עז, ובכל זאת מאופק? מהו הדבר הזה שעדיין מרחף, ההסתייגות הזאת? זו הבעיה המרכזית, לא כן? האם זו שארית הבשר שהשארת בי, אבא? האם היא חייבת להישאר? האם היא תמיד תהיה?

ליבי (שכלי) מתפוצץ בגעגוע לשמוח בניצחון שטרם הושג במלואו. האם עליי? האם עליי לשמוח במלואי בעוד יש עבודה שטרם נעשתה? האם ההסתייגות חכמה, נבונה, ומודרכת ברוח? יש קול האומר, ״האם זה אמיתי; האם זה באמת אתה, אבא?״ האם ההסתייגות הזאת היא ספק? האם היא חוכמה? זה מרגיש בטוח, ובכל זאת מרגיש מפוקפק. עקור אותה אבא.

אני משתוקק לחירות אמיתית, לחירות עמוקה יותר. אני משתוקק לחירות הבלתי מסויגת של לוחם הכורע לפניך, ומוסר את חרבו, או עלמה המבינה שאתה הבעל האמיתי היחיד. אני משתוקק להיות נכנע לך בכול, יחד עם החוכמה לא להתפאר במאמציי שלי. מלא אותי בלב שרוצה רק להתפאר בעבודתך בי. ״הוא עשה את זה. תראו. תראו את אבא שלי. הוא לעולם לא ייתן לכם לפגוע בי.״

דמעות זולגות בעודי כותב זאת. כשהעט שלי נוגע בנייר, הילד שבתוכי מבין שלעולם לא יכולתי לומר מילים אלה על אבי הארצי. איך יכולתי לומר מילים כאלה על מי שפגע, במקום להגן, על ליבי הקטן? אני סולח לו, ואני זקוק לו שיסלח לי. יש אהבה גדולה היום, ובכל זאת אני תוהה אם זרועות ההסתייגות עדיין נשארות.

לא אבא, ההסתייגויות האלה אינן חכמות, נבונות, או מודרכות ברוח. זה הזמן לפסוע אל מקום חדש; אל דבר חדש שבו, לראשונה בחיי, אני מקבל הוכחה אישית שיש לי אבא שמגן ולא פוגע. יש לי אבא שלא ישליך אותי, אפילו כשאיני ראוי לאהבה. אני יכול לחיות חיים חדשים ללא דחייה נוספת, רק אהבה טהורה מאבי האהבה, לנצח.

מהי ההסתייגות הזאת בתוכי? בוא אבא. בוא.

כי הוא משביע נפש שואפת, ונפש רעבה ממלא טוב. (תהלים 107:9)