נשיאת עולו

טוב לאיש כי ישא עול בנעוריו. ישב בדד וידום, כי יהוה נטל עליו... כי לא יזנח לעולם, כי אם הוגה ורחם כרב חסדיו. (איכה 3:27-28, 32)

אני מתעורר לבד, ללא אישה לצידי. אני שומע את קול ילדיי, אך רק בשכלי. כן אבי, עול זה שונה. זה אינו קל.

עול זה מרחיק אותי כה מאור, כלוא ללא אור שמש ישיר, ללא אור בן ישיר. עליי לעבוד את דרכי בחזרה. "מלא חרפה," (פס׳ 30) אמרת. בוודאי, כל דבריך מתקיימים.

כל מה שחשבתי שמייצג חירות נעלם. "נעילה," שוביי זועקים. הדלתות נסגרות. אני כלוא. משכני אינו גדול מארון מזווה. אני לבד, בשתיקה.

דברך אומר, "כי שבע יפול צדיק וקם, ורשעים ייכשלו ברעה." (משלי 24:16)

לאט, אני קם. האויב מנסה קשה יותר ויותר להשאיר אותי למטה. האם הוא יודע שלא תיתן לי ליפול אבא? האם גילית לו שלא אושם לחרפה, או אורשע? האם הוא יודע ששלוחיו יהיו בקרוב בשלום עמי? האם הוא יודע שאני אחד משלך?

כל הכאב, הבגידה, והאובדן הזה; "זה טוב," אתה אומר. [אני] יודע שבכול [אתה] פועל לטובת אוהבי[ך], הקרואים על פי [רצונך]. (האיגרת אל הרומים 8:28)

לכן אבא, אבטח בך, כי לאן עוד אוכל ללכת? האוכל לקום אבא? האם למדתי את לקחי; לקח חיים זה? האשא עוד? אעשה כפי שתאמר. "שמח בי לבדי, בי לבדי." אלה דבריך.