ראוי לי

"אל תחשבו כי באתי להביא שלום על הארץ. לא באתי להביא שלום כי אם חרב. כי באתי 'להעמיד איש נגד אביו, ובת נגד אמה, וכלה נגד חמותה'; ו'אויבי איש אנשי ביתו.' האוהב אב או אם יותר ממני איננו ראוי לי. והאוהב בן או בת יותר ממני איננו ראוי לי. והאיש שאינו נוטל את יתד עינוייו והולך אחריי איננו ראוי לי. המוצא את נפשו יאבדנה, והמאבד את נפשו למעני ימצאנה. (מתי 10:34-39)

מדוע ילדיי כה תדיר מדגישים רק את הכתובים הנראים כאומרים שחסדי הוא לכולם? מדוע אתה בוחר להתעלם מהמציאות שיתד עינוייי הוא קו החול בין אלה השייכים לי לבין אלה שאינם ראויים לי? מדוע אתה מתעקש לכפות את רצונך על אחרים מעל רצוני להם? האם אין צורך באובדן חייך כדי למצוא את החיים שיש לי בשבילך?

מדוע אתה ממשיך לנמק ולקוות שאעשה אי פעם דבר כלשהו אחר מלבד מה שאמרתי שאעשה? האם אשנה את מילותיי עצמן (מלאכי 3:6); האם אני מהסס בדעתי בדרך כלשהי (במדבר 23:19)? מי שאני אומר שהוא ראוי הוא ראוי; ומי שאני טוען שהוא בזוי הוא בזוי! אם כן, מה עם מי שאינו נוטל את יתד עינוייו ומאבד את נפשו שלו למעני?

אתה רואה ילדי, אינני מוטרד, כפי שאתה מוטרד, מכך שכל בני האדם בשלום איתי. אני נשאר בשלום בלי קשר למה שאחרים חושבים. עליי, אולם, להתעקש שתחדל להגביל את מילותיי רק לאלה המשמחות אותך, אלה המשתלבות בנוחות בגבולות הנוחות שלך.

זהו סך מילתי שהוא אמת, אהובי (יוחנן 17:17). את שלומי אני מותיר לילדיי (יוחנן 14:27); את חרבי, אני שומר לאויביי (תהלים 37:14-15).

לא אשא את הנפש הגאוותנית,
המתקנת את מילתי הקדושה.
להוסיף עליה או לגרוע ממנה (דברים 12:32),
זהו שיא האבסורד.

את כוסותיך, וצמידיך, ומדבקות המכונית שלך,
אליהם אתה משווק אותי להמונים.
ובכל זאת איש אינו בא אם לא אקרא לו (יוחנן 6:44),
כי רק בעבורם היה העץ.

חוק לחוק וקו לקו, (ישעיהו 28:13),
פסוקיי לעולם אינם משקרים.
אם התכוונתי ש"כל" יושעו,
כיצד יכלו אחדים להכחיש (יוחנן 18:9)?

לא אצדיק את האולטימטום שלך,
שמילתי חייבת להתאים לסגנונך.
אם אתה צאני תשמע את קולי,
מה שכל האחרים שומעים הוא נתעב (הראשונה אל הקורינתים 1:18).

אני יודע שזה נראה אכזרי,
כיצד ייתכן שזה כך?
אך אתה הצאן שגאלתי,
אז השאר את הזאבים לי.