אלה הדברים ה"קטנים"

אל תצא שום מילה מושחתת [שפה מזוהמת או מטמאת, ולא מילה רעה או דיבור חסר ערך] [לעולם] מפיך, כי אם רק [דיבור] טוב ומועיל להתקדמות הרוחנית [בנייה] של אחרים, כפי שמתאים לצורך ולהזדמנות, למען יהיה ברכה ויעניק חן [חסדו של יהוה] לשומעיו. (האיגרת אל האפסים 4:29)

״מושחת״, כמו במילה ״תקשורת מושחתת״, הוא במקרה הזה תואר המתאר את הדבר עצמו, כלומר את ה״סוג״ של השפה או הדיבור. אלו מילים מלוכלכות, מזוהמות, לא אדיבות, רקובות, חסרות תועלת, לא ראויות, באיכות ירודה, מסריחות וחסרות ערך. וכן, זהו אכן תיאור מדויק של הציווי.

אך הבה ניקח נקודת מבט מעט שונה, ובמקום לתאר את הדבר, ״התקשורת״, הבה נדבר על הפעולה של מה שקורה. אנו נזכרים באיגרת יעקב 2:18, שם מלמדים אותנו שהכוח אינו בתיאור האמונה בלבד, אלא הכוח נמצא בפעולה, בעשייה. נקודת המבט העברית תמיד נמצאת בעשייה.

״שמע ישראל, יהוה אלוהינו, יהוה אחד! ואהבת את יהוה אלוהיך בכל לבבך [שכלך, רצונך, כוונותיך, רגשותיך], ובכל מאודך.״ (דברים 6:4-5) המילה העברית ״שמע״ פירושה להקשיב ולציית, לשמוע את הדברים ואז להראות ציות להם. הפעולה היא היכן שהכוח נמצא!

לכן, הבה נתבונן שוב ברעיון ה״השחתה״, הפעם מנקודת מבט עברית של פעולה. מהו הכוח שבמילים המושחתות, לא רק התיאור העסיסי של מה שהן? המילים אינן פשוט מזוהמות וחסרות תועלת; יש בהן כוח המפעיל ריקבון, רקבובית, הרס, כליה, המסה, דעיכה והתפוררות; הן גורמות לנפילה. לא רק שהמילים באיכות ירודה הללו נובעות מהשפתיים; הן יוצרות מוות!

״מוות וחיים ביד לשון, ואוהביה יאכל פריה.״ (משלי 18:21)

שוב אנו נזכרים באיגרת יעקב. כך גם הלשון היא איבר קטן והיא מתגאה בדברים גדולים. ראה כמה יער גדול מצית אש קטנה! והלשון היא אש, עולם של עוולה. הלשון נתונה כך בין אברינו עד שהיא מטמאת את הגוף כולו, ומציתה את גלגל הטבע; והיא מוצתת בידי הגיהינום... היא רשע חסר מעצור, מלא רעל ממית. (איגרת יעקב 3:5-6, 8)

מילים מושחתות גרמו לנפילה! ״האף אמר העליון לא תאכלו? לא מות תמותון! האישה אשר נתת עמדי! הנחש השיאני!״ (בראשית 3:1, 4, 12, 13)

האדם שבתוכנו יודע שדי במחשבה שגויה אחת כדי שכל השרשרת תתחיל. מחשבות נופלות מובילות למילים נופלות, המקדימות מעשים נופלים. הן מפעילות ריקבון, רקבובית, הרס, כליה, המסה, דעיכה והתפוררות של כל מה שסביבן. מילים מושחתות מתחילות מפולת של חורבן. את מה שהשכל חושב, הלשון מכריזה, והעולם הגשמי מציית.

״מוות וחיים ביד לשון, ואוהביה יאכל פריה.״ זהו דפוס בלתי נגמר שיש להבינו ולטפל בו.

עם קבלת הסטנדרט הקדוש הזה מגיעה המציאות שאין לה תירוץ: אין מחשבות בטלות, אין מילים שוליות, ואין הכרזות חסרות משמעות. רק ה״עצמי״ המושחת מאפשר לך לחשוב שמחשבות ומילים הן דברים שוליים. ״אם אני לא רוצח ולא נואף, אני בסדר.״ ובכל זאת, אם אתה שונא את אחיך בלבך (שכלך) או קורא לו טיפש, כבר רצחת אותו. אם אתה מפשיט את האישה ההיא בעיניך או אומר הערות תאוותניות, כבר נאפת בלבך (מתי 5:21-30).

אין מחשבות בטלות, מילים שוליות או הכרזות חסרות משמעות. מחיר גדול שולם כדי להציל את שכלך. אין דבר גרוע יותר מלהמעיט בערך מה שהקורבן הזה משמעו עבור יהוה. לתת לעצמך מרווח ללשון רשלנית זה כמו לרמוס את בנו ולחשוב את דמו השפוך לחולין (האיגרת אל העברים 10:29). מוטב היה שלא נולדת מלחיות כאילו מחשבותיך ומילותיך אינן חשובות לו.

לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי אם על כל מוצא פי העליון. (מתי 4:4) למילותיך, כמו לשלו, יש כוח חיים ומוות. מדוע לא לבחור בחיים?

יחזקאל התנבא אל העצמות היבשות: ״שמעו דבר יהוה!״ והם חיו, ויעמדו על רגליהם, חיל גדול מאוד מאוד (יחזקאל 37:4-10).

כל מחשבה חשובה, אהובי, וכעת ברור שכל מילה הנובעת מאותן מחשבות חשובה גם היא, כל מילה. אז, חשוב חיים ולאחר מכן דבר חיים!