דרכו של האדם ב׳

גבר ואשתו נכנסים לכנסייה. לאחר העבודה, הרועה מתחיל לדרוש. האישה מעורבת לחלוטין בעוד הבעל נרדם. הוא משתדל ככל יכולתו להישאר ער. היא מנענעת אותו כשהתפילה מסתיימת. הם קמים והולכים.

במשך שבועות רבים, אותה תבנית נמשכת. הרועה שם לב לנטייתו של הבעל ומתייג את האיש כמי שאינו מתעניין בענייני רוח. הוא תוהה מדוע האיש בכלל בא. אחרים בקהילה שמו לב ותוהים את אותו הדבר.

כמה שבועות עוברים מאז הפעם האחרונה שהאיש ואשתו הגיעו יחד, כשהיא מופיעה לבדה לתפילה. לאחר מכן, היא מוצאת את הרועה ושואלת אם תוכל לדבר איתו. הרועה מסכים ברצון ומבין מהר שהפגישה תעסוק בבעלה "חסר העניין". הוא מוכן לשרת את לבה כפי שיידרש.

כשהפגישה מתחילה הרועה אומר, "לא ראיתי אותך בכנסייה כבר זמן רב. מה שלומך?"

האישה, כשדמעות זולגות מעיניה, אומרת, "זה בעלי."

"כן, שיערתי," עונה הרועה.

היא ממשיכה, "אתה מבין. יש לו סרטן. הוא גוסס. הוא לוקח את התרופות שלו והן גורמות לו להיות עייף ומנומנם מאוד. הוא התבייש לבוא ולהירדם, אז פשוט הפסקנו להגיע. לא נראה שנשאר לו הרבה זמן והוא רצה שאומר לך משהו. הוא אמר שזה הפך אותו לשמח כל כך שיכל לבוא ולראות אותך, להקשיב לך דורש. אתה המורה האהוב עליו ביותר. הוא ביקש שאודה לך."

לעולם אל תשפוט, אהובי. לעולם אל תחשוב שאתה יודע מה מתרחש בתוך מישהו, רק לפי המראה החיצוני של הדברים. אכפתיות דורשת זמן, ואם אתה מוכן לשאול את עצמך את השאלה הקשה, האם אתה מתקשה לדאוג לאחרים?

הריפוי מגיע ממחשבה, גאולה רוחנית, שיכולה להודות, "לא ממש אכפת לי מאנשים אחרים כמו שצריך; עזור לי ישוע. תן לי לב (מחשבה) שדואג לאחרים יותר משהוא דואג לעצמו."

אין אהבה גדולה מזו, שאדם ייתן את נפשו בעד ידידיו. (יוחנן 15:13)